את היוגה פגשתי לראשונה בגיל 19 כחלק מתהליך שיקום מפציעה. עד לאותו הזמן רקדתי והופעתי במסגרות שונות כ 14 שנה. בזמן ההחלמה מהפציעה נפגשתי עם סוגים שונים של עבודה אך היוגה הייתה המעניינת מכולם עבורי. העבודה הייתה שונה מכל פעילות גופנית שהכרתי וההנחיה על הדברים שמעבר לגוף הפיזי סקרנה אותי. התחלתי להכיר בתוכי פינות וחדרים שלא ידעתי על קיומם, שלא רציתי לשמוע את קולם, למדתי את גופי מתוך מבט קרוב, כנה ואישי ולא מתוך שיפוט של אדם אחר או לפי משקל או מראה חיצוני. שם העזתי לשאול לראשונה בחיי "אז מי אני באמת?", והבנתי שזו הולכת להיות דרך של צעידה ושאלות, של למידה ולא של תוצאות.ת

מאז אותן 25 שנה שחלפו ועד היום אני צועדת, חווה, נושמת, מתבוננת במעשיי, מילותיי, גופי ובחיי מתוך שאיפה לפגוש בעצמי. אני מנסה לדייק, לא פוחדת משינוי, מוקירה על כל המצבים. והזדמנויות שנקרות בדרכי, מנסה להוריד עוד כיסויים ולקלף עוד קליפות שהצטברו על עורי

מודה על האפשרות להיות תלמידה ליוגה ובעיקר תלמידה של החיים. מודה לכל המורים שפגשתי בדרכי ובעיקר למורי היקר לאורך על השנים: שמעון בן אבי.י

נמסטה. שירלי